נגינה באמצעות גיטרה סלייד היא טכניקת נגינה שנפוצה בעיקר בבלוז וברוק. הרעיון הוא נגינה בגיטרה תוך שימוש בחפץ קשיח (סלייד) על המיתרים, שיוצר אפקט צליל של וברטו עמוק שמדמה סאונד שירה אנושי.
הסלייד יכול להיות מזכוכית או ממתכת, לכל אחד יש סאונד ייחודי משלו.
את הסלייד מלבישים על אחת האצבעות, כאשר הסלייד עצמו מוצמד למיתרים במצב אנכי ומנוגן על החיבור בין השריגים – ולא באמצע השריג כמו עם מפרט. יש נגנים שמחזיקים את הגיטרה בצורה המסורתית בזמן נגינה בסלייד, אחרים מנגנים בישיבה כשאר הגיטרה "מונחת" על הברכיים במצב מאוזן.
ההקלטה הראשונה של גיטרת הסלייד הוקלטה ב-1923 על ידי סילבסטר וויבר.
מאז התפתחה מאוד נגינת הסלייד, ונגנים רבים הושפעו ממנה, כמו Elmore Jamesוגם Muddy Waters, ומאוחר יותר Duane Allman ו-RY Cooder.
מקור הטכניקה של שימוש בחפץ קשיח כנגד מיתרים מגיע משימוש בקשת אפריקאית בעלת מיתר אחד שנקראת "קשת דידלי".
לימים, כאשר מלחים מאירופה הגיעו להוואי במאה התשע-עשרה המאוחרת כשבאמתחתם הגיטרה הספרדית, תושבי הוואי כיוונו את המיתרים בצורה כזאת שהם יוכלו ליצור אקורד, וכך נוצר מה שאנחנו מכנים היום "כיוון סטנדרטי" (Standard Tuning).
תושבי הוואי היו מניחים את הגיטרה על הברכיים ובאמצעות לוח מתכת קטן היו מנגנים שיר עם 3 אקורדים. לוח המתכת הקטן היה נקרא steel, ומכאן מקור השם Steel Guitar.
סגנון הנגינה הזה הגיע לארה"ב דרך נגנים שהגיעו לארה"ב מהוואי. זה היה רק טבעי שהסגנון יגיע לדלתא של המיסיסיפי, שם התרכזו רוב נגני הבלוז בארה"ב.
היסטוריון הבלוז ז'רארד הרצפט מציין כי טמפה רד (Tampa Red) היה אחד המוזיקאים השחורים הראשונים שהושפע מסגנון הנגינה שהגיע מהוואי, והוא הצליח להתאים את הצליל שלהם לבלוז.
טמפה רד, כמו נגנים שחורים אחרים, אימץ את סגנון הנגינה בסלייד ופיתח את זה לנגינת קטעים ארוכים יותר, בשונה מהריפים הקצרים שהיו נהוגים עד אז בבלוז המסורתי.
בשנות ה-30 הגיעה הגיטרה החשמלית ואיפשרה לנגנים לפתח את הסאונד של הסלייד ולהפוך את הסלייד להרבה יותר פופולרי.
מבין כל נגני הסלייד, אולי גיטריסט הבלוז החשמלי המשפיע ביותר בתקופתו היה Elmor James, שזכה להכרה עם הביצוע לשיר "Dust My Broom" משנת 1951, גרסה מחודשת לשירו של רוברט ג'ונסון מ-1936.
ג'יימס מנגן לאורך השיר סדרה של Triplets , אותו כינה המגזין "רולינג סטון" "ליק אלמותי" , שהפך להיות אחד הליקים הנפוצים בשירי בלוז רבים עד היום.
ג'יימס נהג להשתמש באפקט גליסנדו וכוונון עם E פתוח.
בשנות ה-60 להקות כמו הרולינג סטונס (שהיו מעריצים של אומני בלוז, בעיקר בשיקגו) החלו להשתמש בסלייד בהקלטות שלהם. הביצוע האקוסטי של בריאן ג'ונס לשיר "No Expectations" הפך למאסטרפיס.
שנות ה-60 באופן כללי היו שנים חשובות לטכניקת הסלייד, שלפעמים זכתה להכרה ממקומות לא צפויים. אחרי מלחמת וייטנאם התפתחה תנועה של חופש וחירות שבאה לידי ביטוי גם במוזיקה, בינהם המוזיקה ההודית.
אמן בשם "בריג' בושאן קאברה" היה זה שהביא את הסאונד ההינדי תוך שימוש בסלייד.
בהודו שילבו כלים מערביים כמו גיטרת ה-Steel ההוואית יחד עם כלי נגינה הודיים מסורתיים, ושילבו אלמנטים מערביים יחד עם מסורת.
מתחילת המאה הקודמת ועד היום גיטרת הסלייד ממשיכה להתפתח ולהשתלב בצורות רבות של מוזיקה וסגנונות, מבלוז ורוק ועד מוזיקת עולם.
גיטריסטים כמו Derek Trucks, Duane Allman, George Harisson, Warren Haynes ממשיכים את דרכם של אלמור ג'יימס ומאדי ווטרס האלמותיים בנגינה על סלייד גיטרה שמעולם לא נשמעה טוב יותר.